הריצפה עקומה

טוב. קבלו סיטואציה “לפנים”.

אתם לבד בבית,שעת אחר צהרים,דמדומים. הצמא מציק לכם.אתם נכנסים למטבח החשוך קמעה כדי למזוג לעצמכם כוס מים, לא ממש מתחשק לכם להדליק את האור. אתם דווקא אוהבים את האווירה האפלולית של השעות האלו. שעות בין הערביים. פתאום , בהיסח הדעת היד שלכם פוגעת באגרטל (וואזה- בפולנית עתיקה) שסבתא רחל עליה השלום הורישה למשפחה.סבתא רחל בצוואתה טרחה לציין באופן מדוקדק שאינו מותיר ספק, את הערך הסנטימנטלי והכספי שיש לוואזה, שעברה מדור לדור, מאם לבתה, שרדה את כל מה שאפשר היה לשרוד בדרך והנה היא מוטלת ללא רוח חיים על רצפת המטבח. הריצפה,ביתרה אותה באכזריות למספר חלקים ואפילו לא ניתן להגיד ש”הריצפה עקומה”.

הלך עלי

אז מה עושים?עכשיו מגיעות סדרת פעולות שכל אדם שחי במשפחה ישראלית ממוצעת יודע שיש לנקוט בהן:

1. ספיקת הידיים זו בזו תוך מלמול מה שנשמע כמו צירוף המילים “הלך עלי”.
2. מבט זריז לאחור על מנת לוודא שהשטח ריק ממכרים פוטנציאלים, החל בבני אנוש וכלה בבני הולכי על ארבע שיכולים להסגיר את שאירע.
3. ריצה מטורפת לכיוון חנות “קנה ובנה” או “עשה זאת בעצמך” ורכישה של דבק “10 שניות” הכי קטלני שיש לשוק להציע. כזה שכשהוא מדביק את האצבעות,(מה שבוודאות יקרה בהמשך), דרושות שנים ארוכות לחלצן זו מזו.
4. חזרה בהולה הביתה וגיוס כל היכולות ההנדסיות וכל שיעורי הגיאומטריה ע”מ לחבר את החלקים באופן שלא ישאיר פתח לשאלות או תהיות באשר לשלמותה של הוואזה.
5. “סיבוב” הוואזה כך שהחלק המודבק הבולט ביותר ייפגש עם קיר המטבח ולא עם עיניהם הבוחנות של בני המשפחה.
6. תפילה ל”בורא עולם” שלעולם, אבל לעולם, לא תתגלה ה”פשלה”, כמו גם בקשה מיוחדת לעילוי נשמתה של סבתא רחל,שלא תכעס חס וחלילה, ממקום מושבה בגן העדן תוך הבטחה למתן תרומות ומעשרות לכל עניי העיר ונזקקיה.

עד כאן, תיאור אירוע של שבירת וואזה במשפחה ישראלית ממוצעת…אבל בוא נחשוב לרגע על אותה סיטואציה כשהיא מתרחשת במקום רחוק כמו יפן.

“וואבי סאבי”- היופי שבפגום

אותה סיטואציה: מטבח, דמדומים, צמא, כוס מים, אגרטל שנשבר. אך מנקודה זו הכל שונה.קודם כל, אני מניחה שלסבתא יפנית לא יקראו רחל אולי סבתא מאסקו או משהו כזה ,אבל ההבדל הוא יותר משמעותי. התרבות היפנית, מעניקה מקום דווקא לחוסר המושלמות,רואה את היופי גם בדברים שאינם אסתטים ומוצאת את היופי בפגום. מהו אדם אם לא תבנית נוף שבריו?אנחנו שכל כך מתאמצים להסתיר את שברינו הפנימיים וקמטינו החיצוניים לא מודעים לעובדה שהם, הם הבונים את מי שאנחנו.היפנים מכנים זאת “וואבי סאבי” – היופי שבפגום. יש יופי גם במה שקמל,גווע ואינו מושלם.דברים הם ארעיים,זמניים, גוועים ואף מתים. כשנשבר חפץ ביפן, הם ממלאים את שבריו בזהב ובכך מנציחים ומנכיחים את השבר שהופך את הכלי למיוחד, כמו גם את חיינו.מילוי השבר בזהב נקרא ביפנית kintsugi.

“אין שלם יותר מלב שבור”

“אין  שלם יותר מלב שבור” ,אמר הרב מנחם מנדל מקוצק וכיוון לכך שרק לב שיש בו חסרונות והשתוקקות ואינו שלם הוא לב חי ופועם, כי בעצם אין שבור יותר מלב שלם, שלא משתוקק כי הוא מלא ואינו חסר דבר. לנגד עיני עולה התיאור של “שבירת הכלים”  בקבלת האר”י ,שבה מתוארת בריאת העולם כשבר שנוצר מהניסיון האלוהי לצמצם עצמו ולהעביר את השפע  האלוהי שבו,ל”כלים” מוגדרים. הכלים נשברו והותירו לאדם חובה מקודשת לחפש אחר השברים בניסיון לתקן אותם ואותנו. התיקון ואיחוי השברים הפנימיים והחיצוניים בחיינו,אינו אמור להביא להעלמות קווי השבר,אלא בדומה לתפיסה היפנית, השברים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מתוך השלם,מתוכנו ומעניקים לו משמעות חדשה.

אז בפעם הבאה, לפני שאתם רצים להביא את הדבק,לכסות על הפגמים והשברים, תחשבו רגע,על השבר הזה שהוא רק שלכם ותלכו איתו, גאים.

אולי אפילו כמו היפנים, תמלאו אותו בזהב.