קינוח בנעליים

השבוע סערה ארצנו הקטנטונת. אך לא בשל איום בטחוני, בעיות של שחיתות בצמרת או שאלות אידיאולוגיות המשפיעות על גורל ילדינו ועל עתידנו הלוט בערפל. לא! השבוע, סערה מדינת ישראל עקב קינוח מתוק שהוגש בתבנית דמויית נעל שחורה וגברית שהוצבה אחר כבוד על מצע דמוי מחצלת ה”טאטאמי” היפנית המצוייה ברצפת בתים רבים ביפן. הקינוח בנעליים, הוגש אחר כבוד לראש ממשלת יפן שינזו אבה שהגיע לביקור בארץ הקודש והוזמן עם רעייתו לסעוד עם הזוג מספר אחת במעון הרשמי. הקינוח, חתם את ארוחת הערב והוגש על ידי השף שגב משה. למחרת זעקו כותרות העיתונים, כי הגשת ה”קינוח בנעליים” משקפת חוסר טעם מצד המארחים במקרה הטוב ובמקרה הרע משקפת אי הבנה של התרבות היפנית.

הבחנה בין פנים וחוץ

אז מה לנעליים ולתרבות היפנית? מי שביקר בארץ השמש העולה יכול לספר כי היפנים מקפידים על חליצת נעליים בכניסה לבית והשארתן על הסף. בתוך הבית ימתינו נעליים המיועדות להליכה בפנים הבית או שבני הבית יהלכו יחפים על מחצלת ה”טאטמי”. חליצת הנעליים בכניסה לבית מסמלת לא רק כי נעליים זה דבר די מלוכלך, בעיקר כשגוררים אותן ברחובות העיר. אין כאן רק שאלה של נקיון ותו לא. אצל היפנים יש הפרדה ברורה בין מה שנחשב שייך לעולם החיצוני ובין מה ששייך לפנים, קרי הבית. היפנים קוראים לזה סוטו- חוץ ואוצ’י-פנים. ההבחנה בין השניים היא מרכיב חשוב בבניית הזהות היפנית כולה. החברה היפנית היא חברה היררכית מאוד ולכן כל חבר בה צריך לדעת בכל רגע נתון מי נמצא בקבוצת הפנים שלו ומי מחוצה לה וכך נקבע יחסו לקבוצות שונות ויחסן של אלו אליו. משפחה כמובן, נחשבת שייכת לקבוצת הפנים כך גם קבוצת העמיתים הקרובים בעבודה. לעומת זאת עמיתים במקום עבודה אחר יחשבו קבוצת חוץ. השוני ביחס יתבטא אפילו בצורת הדיבור. לקבוצות הבית ידבר היפני בצורת דיבור אינטימית ולעומת זאת כשישוחח עם אדם מקבוצת החוץ יתבטא הדבר בהוספת ביטויים שונים לשפה ונקיטת שפה מכובדת. ההבחנה בין פנים וחוץ היא דרך מצויינת לשמור על מסגרות נוקשות של היררכיה ועל אי פריצה של גבולות.

טאטמאה והונה (tatemae-hone)

יש עוד צמד של ביטויים בשפה היפנית שמדגים את ההקפדה על פנים וחוץ. קוראים לזה טאטמאה (החזות החיצונית) והונה (הקול האמיתי). במילים פשוטות, היפנים לא תמיד אומרים בצורה ישירה מה הם חושבים, להיפך הרבה מאוד פעמים הם “יעטו” על עצמם חזות אחרת לחלוטין ממה שהם חושבים ומרגישים. רבים מאיתנו ובטח הישראלים שביננו שהם ישירים עד כאב לא יבינו התנהגות כזאת ויחשבו שמדובר בצביעות. אך אצל היפנים זה ברור שמתחת לחזות החיצונית מסתתר לו הקול הפנימי, שאותו יש לגלות בעדינות ולהבין למה התכוון המשורר.לכן, לא אחת נחשוב שיפני מתכוון לדבר אחד אך בפועל האמת היא שהוא מכוון לדבר שונה לחלוטין. שוב, משחקים של חוץ ופנים.

הדרך שבה נכתבת המילה “נעליים” 靴 ביפנית מעידה אף היא על ההבחנה בין חוץ ופנים. משמעות הסימנית האחת היא “עור” והשנייה היא “שינוי” , “טרנספורמציה”. נעליים, אם כן, הן מניפולציה שעשה האדם על עור. האדם שינה את העור ובכל פעם שהוא נועל נעליים הוא “משנה את עורו” קרי לובש סוג של חיצוניות, מסיכה המתאימה למפגש שלו עם העולם החיצון.הוא מניח את פנימיותו ויוצא אל העולם. כשחוזר אל ביתו אין לו צורך יותר בחבישת מסיכות והוא חולץ את נעליו ומתחבר שוב עם עולמו הפנימי. זו המשמעות האמיתית של הסרת הנעליים בכניסה אל הבית, יש בה הסרת מגבלות, מסיכות, קודים חברתיים נוקשים והתחברות עם המוכר, הרך.

“של נעליך מעל רגליך”

אז האם ההתייחסות של היפנים לנעליים שונה כל כך מהתרבות שלנו, הישראלים? לא ממש. אני חושבת שהביטוי החזק ביותר לחליצת הנעליים, נמצא בציווי האלוהי למשה  “וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא”(שמות ג’). גם כאן, כוונתו של אלוהים אינה רק חליצת הנעליים לשם הטהרות בלבד אלא לשם הסרת הסממנים המאפיינים את חיצוניותו של האדם והרצון להתחבר אל הפנים, אל הרוחניות. משה מסיר את המעטפת החיצונית שלו ומתחבר אל אלוהים מהמקום הכי עמוק ופנימי באישיותו. גם סיפור אדם וחווה האוניברסלי, מצביע על הבגד כמעטפת של חיצוניות. אדם וחווה עושים להם בגדים לאחר שגילו את הטוב והרע, את האמת והרמייה. את הפנימי והחיצוני. קריעת הבגד והסרת הנעליים משמשים ביהדות כהלכות של אבלות. גם כאן מסיר מעליו האבל את סמלי הסטטוס, משיל את המסיכות ורק אז יכול להביע את צערו העמוק, את רגשותיו האמיתיים, את אבלו. במפגש שבין התרבויות, יש הכרח ללמוד את הדקויות, את הקודים הפנימיים ולא להישאר רק עם החזות החיצונית.

אז, אולי השף שגב משה, רצה להגיש קינוח נעלה ונשגב אך הדבר היה “גדול ממידת נעליו”.

אולי היה צריך, לא לעשות כשגב אלא דווקא כמשה ,להבין את היפנים, “להיכנס לנעליהם” ולהשיל את נעליו…