ניקו עבורי היא יפן בזעיר אנפין

ניקו עבורי, היא יפן בזעיר אנפין.  מקדשים נטועים בהרים, המזמנים מפגש בין הטבע במלוא עוצמתו ובין היצירה האנושית במלוא הדרה. ניקו, שנמצאת כ-140 ק”מ צפונית לטוקיו, בחבל קאנטו, היא עדות היסטורית מרשימה לתקופת שלטון שושלת טוקוגאווה הסמוראית, ושל מייסדה איאיאסו טוקוגאווה (1543-1616). משפחת טוקוגאווה שלטה ביפן כ 400 שנה עד 1868 והטביעה חותמה בעיצוב חזותה, מנהגיה ועיר בירתה של יפן, טוקיו, שהחלה דרכה כאזור מוקף ביצות שניתן במתנה לטוקוגאווה והפכה לכרך הגדול בעולם.

בדיאלוג הזה, שבין מעשה ידי אדם להתפאר ובין מעשה ידי האל (ולא משנה מי האל שלך),נתקלים בכל פינה בניקו. מערכת של מקדשים כל אחד ייחודי, בגווניו , בצבעיו ובתחושות שהוא מייצר לאנשים המגיעים לפקוד אותו אל מול טבע חסר פשרות, שוצף כמו הנחלים הזורמים בו והמפלים שבו וההרים עם עצים שבתקופת הסתיו (בה ביקרתי) נצבעים באדום וירוק.

אפשר לשמוע בניקו את שאון המפלים הסואנים שמימיהם נשפכים באחת אל פני האדמה, אפשר להרגיש את שאון צעדיהם של המבקרים הפוקדים את המקום, את בליל השפות של קבוצות התיירים. אבל אז באחת אפשר לחוש גם בדממה ובשקט של המקום, כשתפקדו מקדשים פחות מתויירים, לחוש בציוץ של ציפור קטנה או ברחש זעיר של מים מפכים. יש שם הכל. אבל חוכמתו של המקום היא ביכולת לשלב בין הדברים.

ייתכן שאם המקדשים היו ממוקמים בטבורה של עיר ולא במקום עם טבע בולט כל כך, הם היו עדיין מרשימים אבל פחות (כמו בשיר של פוליקר). לעומת זאת אם היה זה מקום עם נוכחות של טבע בלבד, אין ספק שהוא היה מותיר את רישומו…אבל פחות. אני חושבת שמה שעושה את המקום זה השילוב, זה החיבור הזה בין האנושי לאלוהי, בין הטבע ופרי יצירתו של האדם.

בניקו, נמצא את המוזוליאום של השוגון איאיאסו טוקוגאווה ושל נכדו. שלטונו על יפן, מסיים תקופה בת מאה שנים של מלחמות פנימיות ופירוד. למעשה, קדמו לו שניים בני דורו, שהחלו במלאכת האיחוד של יפן. הראשון נובונאגה, שנודע בלחימתו חסרת הפשרות והשני הדיושי, שנודע במערכת הכיבושים והשינויים שהחיל על יפן המתגבשת.

נמתין לזמיר עד שישיר

יש אגדה על ההבדלים בין שלושת המצביאים אותה נוהגים לספר ללומדים את ההיסטוריה של התקופה. מספרים על שלושתם כי הבחינו בזמיר שלא מזמר. הציע נובונאגה לחסלו והדבר מעיד על אופיו הלוחמני חסר הפשרות. הציע הדיושי לכפות עליו לזמר והדבר מצביע על מערכת השינויים שהחיל על יפן ואילו טוקוגאווה הציע להמתין עד שישיר והדבר מסמל את תבונתו המדינית לצד יכולתו הצבאית, בה השתמש על מנת לייצר בריתות שלום עם מתנגדיו, להעביר אותם לשורותיו ורק אז להשתלט. אומרים על נובונאגה כי “לש את הבצק” על הדיושי כי “אפה את העוגה” ועל טוקוגאווה כי “אכל את העוגה”.

כך גם ניקו, כמו טוקוגאווה עצמו, יש בה שילוב של חוכמה אינטלקטואלית שאינה משתלטת ואינה נכפית על המבקר אלא יותר מציעה ומזמינה להיכנס, להתרשם, לחוות ואז באחת, אתה מתמסר אליה עם כל החושים ונכבש.

לניקו מומלץ לרכוש פס משולב של רכבת המביאה אותך לתחנת ניקו  שבה יש אוטובוס באמצעותו מתנהלים מהעיר ניקו לאזורי המקדשים ולאזורי הטבע. האוטובוס נוסע בין תחנות ממוספרות עלות הנסיעה נקבעת על פי המרחק בין התחנות והתחנה אליה אתם רוצים להגיע. (על ההגעה לאזור והנסיעה בו- ראו בטיפים בסוף הפוסט).

גשר על פני מים סוערים וכמה מקדשים יפייפיים

כשיורדים מהאוטובוס בתחנה מספר 7 מגיעים לאזור המקדשים. את פני המבקרים מקבל “גשר שינקיו” גשר אדום מרהיב על פני מים סוערים, מימיו של נהר דאייה. שוב אותו חיבור בין הטבע, הנהר השוצף  ובין רצונו של האדם למצוא יכולת אנושית שתאפשר חצייתו.

עולים במדרגות למתחמי המקדשים, אל המקדש הבודהיסטי הראשון שנבנה בניקו בשנת 766, מקדש רינו-ג’י (rinno-ji). המקדש גורם לליבך להחסיר פעימה, כשאתה מבחין בחזיתו האדומה הבוהקת. אולמו הראשי מרשים לא פחות עם שלושה פסלים ענקיים של בודהה אמידה במרכז ומשני צידיו  שני פסלים של קאנון, המסמלת את החמלה, הרחמים והפריון. בפסל אחד היא מוצגת כסנג’ו קאנון (בעלת אלף הידיים) ובשני כבאטו קאנון (בעלת ראש הסוס).

משם המשכנו לביקור במקדש טושו- גו (tosho-gu). אי אפשר לתאר את יופיו של המתחם הזה על מערכת השערים שבו, שדרת הארזים המובילה אליו, פגודת חמש הקומות בכניסה אליו המסמלת את חמשת היסודות אדמה, מים, אש, רוח ושמים.

המתחם, נבנה לכבודו ולזכרו של איאיאסו טוקוגאווה בהוראת נכדו כשעומלים עליו עשרות אלפי אומנים מכל רחבי יפן. כל פיסה במבנים שתראו מגולפת, מעוטרת, מפוסלת ביד אומן ואי אפשר להשאר אדישים למראות האלה, של הלבן, הזהב, הצבעים, העושר. מגדל האוצר מכיל את אפרו של השוגון טוקאגווה שהפך לאל עם מותו. ממליצה להסתובב במתחם (יחד עם האנשים הרבים הגודשים אותו) ולהתרשם.

משם נגיע למקדש טאיואין-ביו (taiyuin-bio), שבנייתו הושלמה ב-1653. זה מקדש פחות מתוייר(לפחות ביום בו ביקרתי), אולי בשל כמות המדרגות הגדולה בדרך אליו שהרתיעה כמה מן המבקרים במקום. במקדש זה מצוי המוזוליאום של נכדו של טוקוגאווה, שוגון חזק בפני עצמו. המקדש צובר עוצמה ככל שמטפסים במדרגות אליו. יש משהו בעובדה שנשימתך נעתקת, הן בשל המדרגות הרבות שאתה נדרש לטפס והן בשל העובדה שעם הטיפוס נחשף בכל פעם שער אחר יפה יותר, מפואר יותר עד המקדש עצמו שמפיל עליך באחת תחושה של הוד והדר. בשל כמות האנשים המעטה שהייתה בו, ניתן היה לחוש ביופיו השקט. פתאום נשמע קול המים שזורמים ליד, ציפורים שמרחפות ומצייצות מעליו וזה משרה אווירה אחרת, שלווה וקדושה. מומלץ.

מסעדה קטנה עם זוג נחמד

לאחר הביקור במתחם המקדשים וטרם המפגש עם גורמי הטבע החלטנו לסעוד נפשנו, מסביב היו רק חנויות ממתקים ומזכרות. ואז מספר מטרים ליד תחנה מספר 8 בכיוון הירידה לעיר ניקו ראיתי שלט ביפנית כשהסימניות שבו מעידות, כך על פי הבנתי החלודה, כי יש אוכל במקום. נרגשת בישרתי לבן הזוג שנוכל להשביע את רעבוננו שהלך וגאה (בכל זאת עלינו את כל המדרגות שהובילו למקדש).  עלינו מהכביש בגרם מדרגות קטן (עוד קצת מדרגות). מה שגילינו לא נראה בהתחלה כמסעדה כלל, אלא יותר כמתנ”ס מקומי. אבל הסתבר שזוהי אכן מסעדה קטנה, עם זוג נחמד שמגיש מנה טובה ומשביעה של אטריות סובה באופציה החמה או הקרה. זהו מקום פשוט, לא מתנשא שמגיעים אליו יפנים בלבד בשל העדר שילוט באנגלית. אל תתרשמו מהפשטות של המקום, אלא מהאפשרות לסעוד את ליבכם באוירה מקומית נעימה ובלי פוזה. ממש כייף. אני מצרפת את השילוט של המקום (תזכרו, ליד תחנת האוטובוס מס’ 8, תרדו מעט עם הכביש,המסעדה ממקומת בצד הנגדי לתחנה. )

מפל kegon ואגם chuzenji

אחרי שאת בטננו מילאו אטריות סובה ומרק משובח, המשכנו למפל kegon ולאגם chuzenji, הסמוכים זה לזה אליהם מגיעים בתחנה מספר 26 של האוטובוס. הנסיעה עד אזורי הטבע אורכת 50 דקות ומתנהלת בינות עצים ויערות כשהאוטובוס מנהל דרכו בכביש המפותל כנחש. כשהגענו למפל, שמענו את קולו המרעים אך הוא העדיף להסתתר מאחורי ענן,פיזר ערפל סביבותיו וסירב להתגלות. לאחר שעה ארוכה נגלה במלוא הדרו וחשף שובל מרשים של מים שזרמו בעוצמה אל העמק שמתחתיו. גם האגם קיבל אותנו בברכה ומימיו נצצו אל עבר השמש שהסתתרה מדי פעם בינות לעננים.

לפני שעזבנו, בשקט ובגאון הזה של הטבע עם זכרון המקדשים שליווה אותנו, אני ממש יכולה להישבע ששמעתי את הזמיר של טוקוגאווה שר!

כמה טיפים בירוקרטיים או איך מגיעים לניקו ומטיילים בה?

לניקו הגעתי  מאזור אסאקוסה בטוקיו, בו לנתי וגם ביליתי בערב שלפני. אני מאוד ממליצה על הסידור הזה משום שמתחנת הרכבת tobu asakusa יוצאת רכבת המגיעה ישירות לניקו, ללא החלפת רכבות מה שהופך את התנועה לקלה ולא מסובכת. (על אסאקוסה הנהדרת ואפשרויות הבילוי והלינה בה ראו בקישור המצורף לעיל). בניקו ערכתי ביקור של יום שכלל שלושה מקדשים, מפל ואגם. יש המרחיבים את הטיול בעוד מספר ימים על מנת להעמיק בטבע שהמקום מציע וזה כמובן אפשרי מתוך הבנה שאין במקום “חיי לילה” ושהמטיילים בו חוזרים לפנות ערב למקום הלינה שלהם בעיירות באזור.

בתחנת tobu באסאקוסה,  יש מרכז שרות שמעניק מידע לגבי אפשרויות ההגעה. שם גם ניתן לרכוש  ישירות את הפס המשולב המציע שני סוגים. האחד, מכסה את הנסיעה לניקו ונסיעות פנימיות עד אזור המקדשים בלבד , השני מכסה את הנסיעה לניקו ואת הנסיעות בכל אזורי הטבע הצמודים אליו.

גם אם רכשתם את הפס המוגבל, ניתן לנסוע לאיזורי טבע שסמוכים למקדשים (לאזורים מרוחקים יותר, תצטרכו לרכוש את הפס המורחב) תמורת תשלום נוסף המשולם  ישירות לנהג האוטובוס על פי מרחק הנסיעה- אני בחרתי באופציה הזו, כי  ניתן להתנהל יותר בספונטניות. מגיעים למקדשים ואז מחליטים אם להרחיב את הטיול ולהוסיף מספר אתרי טבע.

על דרכי ההתנהלות לניקו ובתוכה ועל הפאסים השונים המוצעים ומחירם ניתן להכנס בקישור לאתר japan guide עוד עובדה שצריך להתחשב בה היא כי המקומות ברכבת מסומנים ולכן צריך לתכנן מראש את זמן היציאה והחזרה. כל שינוי בזמנים יכול לגרור תוספת תשלום.

לבעלי jr pass- אפשר לנסוע מתחנת טוקיו ברכבת שינקנסן עד אוטקסונומיה ולהחליף לרכבת מקומית לניקו, הכל כלול. (טיפ שקיבלתי באדיבות קבוצת “יפן למטיילים”).

מכיוון שהטיול בניקו משלב גם טבע, צריך לקחת בחשבון את איתני הטבע. אצלנו השתקף הדבר בכך שכמעט ולא ראינו את המפל שהסתתר מאחורי הענן (ותחשבו שנסענו 50 דקות על מנת להגיע אליו. יש לקחת בחשבון גם השפעה של מזג האוויר על היכולת לטייל בטבע.)

זכויות יוצרים-  תמונות המצביאים היפנים נלקחו מויקיפדיה.