קמקורה בקצב הזן

חשבתי רבות איך לפתוח את הפוסט הזה על קמקורה. האם לתאר אותה כאופציה טובה לטיול יום בסביבות טוקיו, שהרי היא מרוחקת מטוקיו כ-50 דקות בלבד בנסיעה ברכבת ומאפשרת גיחה מטוקיו, העיר ללא הפסקה, למקום אחר, שליו יותר, עם אוירה שונה כאילו הוציאו את האוויר מתוך כדור קופצני והוא עכשיו נח בשלווה בין גבעות מוריקות ומיוערות.

האם לתת פתיח היסטורי המשקף את היותה של קמקורה פיסת היסטוריה רצינית בעברה של יפן,שהרי תקופת קמקורה (1185-1333) מייצגת את כניסתה של יפן לימי הביניים שנמשכו 700 שנה … בכל זאת, תקופת זמן שאין לזלזל בה. אולי אני צריכה לפתוח בתיאור הקרבות המרים בין שתי המשפחות הסמוראיות החזקות באותה תקופה על השליטה ביפן משפחת מינאמוטו ומולה משפחת טאירה. תיאור הקרב המר בו נרצחו בני משפחת טאירה המתאר באופן קורע לב,  כיצד היורש הצעיר בבני המשפחה  קופץ אל מותו במימי הים הסוערים, הפך לאחת הסצנות המונצחות ביותר בתרבות היפנית בשלל יצירות ספרותיות שבחרו להאדיר את המפסידים ולא את המנצחים (תכונה יפנית מקובלת.) כתוצאה מהקרבות הצליח ראש משפחת מינאמוטו- מינאמוטו יוריטומו להפוך לשוגון והקים בקמקורה בירה מנהלית ששלטה בפועל ביפן והפך את הקיסר וחצרו (גם כן בכח הזרוע) לסמליים.

זו היתה תקופה סוערת של אלימות, לחימה וקרבות שהניעה אנשים לתור אחר גאולה אותה הם חיפשו בבודהיזם וליתר דיוק בזן בודהיזם. החיפוש אחר הפשוט, השלו והאפשרות לגאולה גם היא דרך לפתוח את הפוסט כי יש בו כדי להבין את  את מקומה של העיר, האוירה שמייצרת  ואת סצנת מקדשי הזן הרבים שיש בה.

אבל לא , החלטתי לפתוח במשפט פשוט שאומר הכל (זו גם תמצית הזן על רגל אחת):

קמקורה היא מקום מאוד נעים. זהו, ממש כך. לא יותר ולא פחות. היא האירה לי פנים עם שמש מלטפת ורוח נעימה ועם מקדשיה השונים מכל המקדשים בהם ביקרתי. אלו, לא הותירו אותי עם פה פעור בשל הגודל היופי העוצמה שבהם אלא, חדרו לליבי בדרך אחרת, נעימה, מזמינה, מחברת. המקדשים, על הגנים שבהם לא נראים כאילו מישהו כפה אותם על הטבע אלא כמשתלבים בו, מנהלים דיאלוג עם הגבעות המוריקות, העצים, הפרחים. מרחיבי נשימה.

kita kamakura

את הטיול בקמקורה, פתחתי ב-kita kamakura, תחנה לפני קמקורה עצמה (איך מגיעים ראו בסוף הפוסט) . שם נמצאים שני מקדשי זן, כל אחד מיוחד בפני עצמו כל אחד משרה אווירה מעט שונה, אבל בשניהם יש קסם רב, רכות.

הראשון מקדש Engaku-ji, שנמצא ממש בסמוך לתחנת kita kamakura, מיד עם הירידה מהתחנה יש שילוט למקום. המקדש, שהוקם ב1282, הוא הגדול ביותר מבין חמשת מקדשי הזן החשובים ומשמש מרכז מדיטציה חשוב. במתחם יש גם מקדשי משנה כ- 17 במספר וביניהם גנים.

למקדש מגיעים על גבי גשר שחוצה בריכה ומסמל את עזיבת העולם הארצי ומעבר אל הקדושה. אני מבטיחה לכם שתחושו במעבר הזה מהסואן, העירוני, הסוער אל עבר השקט, השליו,הקדוש.

חזרה לפסי הרכבת, כשמצדם השני מקדש  נוסף Tokei-ji.  זה מקדש שהוקם ב-1285, כמנזר לנשים שסבלו מבעליהן וחפצו להתגרש. מכיוון שאישה לא יכלה ליזום גירושין באותה תקופה, תחילה היה עליה לשהות במנזר שלוש שנים מה שאיפשר את שחרורה מהאחיזה של בעלה.  כך, זכה המנזר לשם “מנזר הגירושין”. יסלחו לי הגברים, אבל משהו במקום הזה שידר כל כך הרבה נשיות ורכות, בעיקר הגנים הנעימים שמתחברים באופן טבעי עם היערות שמסביבם. כל כך אהבתי את המקום הזה.

ממשיכים בכביש הראשי של קיטה קמקורה ומגיעים למקדש Kencho-ji, על הכביש לפני שהגענו למקדש ראינו חנות קטנה ומקסימה של גלידה העשוייה מאבקת סויה (נשבעת לכם שטעים).

בחזית החנות שפונה לרחוב יש חלון קטן ממנו מציצה המוכרת, שתגיש לכם בגאווה את הגלידה מעשה ידיה. חזרנו מעט לעולם הארצי רק כדי להתקרר קצת ולהמשיך אל המקדש.

מקדש Kencho-ji, שהוקם ב-1253 הוא החשוב ביותר בין מקדשי הזן ויש בו מנזר זן פעיל. כמובן, שכשאומרים מקדש מתכוונים למתחם ענק עם שבעה מקדשים ראשיים ו-49 מקדשי משנה. כשעוברים בשער הכניסה המכונה סאנמון מבחינים בפעמון גדול עם כתובת זן. משום מה אולי בשל גודל המתחם אני לא כל כך התלהבתי מהמקדש אבל ניתן היה לראות דרך החלונות שנערכים במקום שיעורים פעילים.

הגענו לקמקורה

מהמקדש המשכנו לעיר קמקורה עצמה דרך מנהרה הנמצאת על אותו כביש ראשי . בקמקורה ביקרנו במקדש Hachiman-gu , מקדש שינטו שמוקדש לאל המלחמה האצ’ימאן  והוא המקדש המגן על משפחת מינאמוטו, ששלטה בקמקורה (זוכרים בתחילת הפוסט?). שביל הגישה למקדש עובר בין שני אגמים המוקדשים האחד למשפחה המנצחת מינאמוטו והשני למשפחה המובסת טאירה. כשהמקדש על אגמיו הקטנים בגבכם   ומרכז העיר לפניכם,  הכנסו מהכביש הראשי ימינה לרחובות הצדדים.(קילומטר לערך עד תחנת קמקורה).

זה אזור ציורי של מדרחובים מלאי חנויות, מסעדות, אזור מאוד עליז ושוקק שכייף ומומלץ לבקר בו וגם לאכול ארוחת צהריים. יש בו חנויות בוטיק מגניבות ומלאות צבע ואחרי שנרגעתם בכל מתחמי הזן, אין כמו קניות ובזבוז ממון כדי להשיב את האיזון.

מתחנת קמקורה עלינו על אוטובוס שנמצא מול לשכת התיירות (לשאול בtourist information שנמצא במקום) לכיוון פסלו של הבודהה הגדול (Daibutsu). (עלות כניסה 200 יין , פתוח בין 08:00 ל-17:30) זה המתחם המזוהה ביותר עם העיר וכולל את פסלו המרשים של בודהה, שאינו נמצא בתוך מבנה אלא משקיף עליך במלוא הדרו. הפסל יצוק ברונזה ומתנשא לגובה 13 מטרים.

הפסל שרד עד עתה (טפו טפו טפו ) רעידות אדמה מרשימות, טייפונים, צונאמים ועוד רעות חולות, חלק ישייכו זאת לכוחו של הבודהה וחלק למערכת בולמי זעזועים המותקנים בבסיסו. מספרים כי בודהה עצמו הנחה את מאמיניו שלא לעשות פסלים בדמותו אחרי מותו (מוכר לכם?- “לא תעשה כל פסל וכל תמונה”) וזה בשל ההגיון הפשוט שהחיים משתנים ואדם צריך להיות בתנועה ולא נתין של פסל העומד קפוא על מקומו. (זה עומד גם בבסיס ההגיון היהודי ומצויין בדיבר הפותח של עשרת הדיברות). הנחייתו של בודהה החזיקה 400 שנה אבל מה לעשות? אנשים הם בכל זאת בני אנוש- מחפשים משהו להאחז בו. עייפים אך מאוד מרוצים יצאנו מהמתחם.

בית קפה קטן

החלטנו לסיים את הביקור בקמקורה  בבית קפה מקסים שנמצא בסמוך ונקרא Hase cafe מנהלים אותו שני בני הזוג החמודים בתמונה וממש כייף וגם טעים לאכול שם. מומלץ! הנה גם הכתובת לשימושכם:

 יפן, 〒248-0016 Kanagawa Prefecture, Kamakura, Hase, 3 Chome−1−16 Chang’s566 2F

מי שלא אצה לו הדרך, יכול ומומלץ שיסור למקדש נוסף Hasedera שנמצא בסמוך(לצערי לא הספקתי להגיע אליו). במקום, נמצא פסל מרשים  (בגובה 9 מטרים) של האלה קאנון, אלת הרחמים והחמלה יש במקום אולם המוקדש לג’יזו, האל המגן על הילדים כשסביבו פסלים רבים המוקדשים לזכרם של ילדים שנפטרו בטרם עת או עוברים שהופלו. יש במקדש בריכת דגי קוי ואפילו יער של במבוק. משם ניתן להגיע בהליכה לחוף הים ולהנות ממימיו הצלולים. חשוב לדעת כי קמקורה מציעה גם  שבילי הליכה בגבעות מסביב המחברים בין המקדשים  גם  באלו טרם הלכתי, אך אין לי ספק כי אשוב…

“כשתגיע לראש ההר המשך לטפס”

הביקור בקמקורה הזכיר לי  אמרות חידתיות (קואנים) הקיימות בזן בודהיזם ואמורות להביא את השומע אותן להבנה עמוקה והארה כמו המשפט “כשתגיע לראש ההר המשך לטפס”. בטח תשאלו, כיצד ניתן להגיע לראש ההר ולהמשיך לטפס? כמובן שאין תשובה אחת ואתם מוזמנים למצוא עבורכם את התשובה המתאימה לכם.

עבורי, ההגעה לפיסגה אינה תמיד מעידה על סיום המסע. זה, רק החל ומזומנות לכם פסגות אינספור שתוכלו להגיע אליהם. למעשה ההגעה לראש ההר אינה מה שמשנה מה שחשוב הוא המסע. מקווה שהמסע האישי שלי רק החל,  יש עוד דברים לראות ועוד הרים לטפס עליהם.

אז בבקשה המשיכו לטפס..

עניני בירוקרטיה או  איך הגעתי לקמקורה?

מתחנת טוקיו לוקחים jr yokosuka  שמגיע ל-kita kamakura הנסיעה עולה 920 יין לכיוון אחד ואורכת כ 50 דקות. מכיוון שמדובר ברכבת פרברית, אם תצאו מוקדם בבוקר, יש מצב שתדחסו כמוני בין אנשים רבים בעיקר בתחילת הנסיעה.

אבל, אל דאגה, המצב משתפר! בהמשך, אפילו מצאתי את עצמי יושבת רב הנסיעה… אני ממליצה להתחיל את הטיול בתחנת kita kamakura שהיא תחנה אחת לפני תחנת kamakura מאחר ומרבית המקדשים המעניינים פזורים מסביבה וניתן לבקר בהם ואז ללכת רגלית לכיוון תחנת kamakura (רב ההליכה היא בירידה מלבד החלק הראשון).

יש שלושה מוקדי עניין בקמקורה. הראשון הוא מקבץ המקדשים הפזורים מסביב לקיטה- קמקורה. השני, הם רחובות קטנים עם חנויות מעניינות ומסעדות שנמצאות לא הרחק מתחנת קמקורה והשלישי הוא פסלו של בודהה ומקדש hase dera שנמצא בסמוך לו. לכן, אני ממליצה לפתוח את הטיול בקיטה קמקורה ומשם להתקדם רגלית לכיוון מרכז העיר ורחובותיה ומתחנת קמקורה לנסוע באוטובוס (כ10 דקות) לפסל הבודהה והמקדש. אפשר להתחיל את הטיול הפוך, אבל הסדר שהצעתי נראה לי הגיוני כי קל יותר ללכת במסלול זה וכן יש טעם בהליכה מפרברי העיר אליה.