קורונה רשתית

בימים של בידוד חברתי והסתגרות מאלץ אותנו הנגיף החמקמק שאימץ לעצמו שם מלכותי לחשב צעדים, להבין ולנסות להקדים תרופה. כרגע נראה שהוא כאן על מנת להישאר (או לאופטימיים שביננו-לפחות ללוות אותנו בתקופה הקרובה). הווירוס ניצל את המאפיין המרכזי של המאה ה-21, החיבור האנושי הרשתי ותוך חודשים מספר כשהוא נישא על גלי אותם חיבורים אנושיים תפס אחיזה גלובלית תוך שהוא מתקדם, מתחזק ומכפיל את עצמו בערכים מעוררי השתאות אנושית. מה שהיה מנת חלקם של סינים תושבי חבל אחד הפך למנת חלקם של רבים אחרים.

לכאורה ניתן לחשוב, שיש בו בוירוס כדי לאחד עולם ומלואו, אך הנגיף אינו רק מצביע על המאחד שבין בניו של כדור הארץ אלא גם על המפריד ביניהם. הוא מחדד גישות ונקודות מבט המפרידות בין מרכיביה של האנושות ובעיקר מדגיש את השוני בגישות השונות שאימצו מדינות המזרח, כמו סין שם פרץ לראשונה הנגיף אל מול מדינות המערב.  שוני זה הוא מהותי, משפיע על האופן שבו בחרו המדינות להתמודד עם הקורונה ויש לו השלכות לא רק על התפיסה שמציגים הצדדים השונים אלא גם על יכולתם להגיב ובזמן.

מרחק של “מזרח ממערב”

את ההבדל בין הגישות אפשר לתאר כמרחק בין “מזרח ומערב”. המדינות השונות שיקפו תפיסות פילוסופיות שמגדירות את תרבותן הפוליטית וגוזרות דפוסי פעולה שונים בתכלית. בעוד מדינות המערב מנסות להגדיר את הווירוס ולהבין את מהות האיום שמולו עומדים מתמקדות המדינות האסיאתיות בשאלה איך מתמודדים. מכאן, שהמערב מדגיש את ה”מה” ואילו המזרח את ה”איך”.  את ההבדל התפיסתי בגישות ניתן להסביר באופן פשטני כשמסתכלים בספרי בישול מהמזרח ומהמערב. בעוד שספרי הבישול במערב יגדירו מה מבשלים ויחלקו לפי קריטריון זה את המתכונים השונים כך תיווצר הפרדה בין מאכלי בשר, חלב, דגים ידגישו ספרי בישול במזרח את ה”איך” ויתמקדו בשיטות הבישול השונות- אידוי, טיגון אפייה וכו’.

אותו עיקרון פועל גם בהתמודדות עם הוירוס שאין פלא כי זכה לשם לטיני, מערבי. ההכרח לקרוא ל”ילד בשמו” מייצג את התפיסה המערבית שמחפשת תחילה את ההגדרה ואחר כך את המזור. גם הגדרת המצב כ”שעת חירום” נשענת על המנגנון שההגדרה קודמת או מאפשרת כינונם של הצעדים שיינקטו. נשיא ארה”ב למשל, השית צעדים משמעותיים רק כשהגדיר את מצבה של מדינתו כ”שעת חירום”. כך גם ארגון הבריאות העולמי שהגדיר את הקורונה כמגיפה עולמית איפשר בעשותו כן, למדינות שונות ברחבי הגלובוס לפעול.

בשונה מכך, ניתן לראות את פעילותה של יפן, שעד עתה לא הכריזו מנהיגיה על “שעת חירום” מה שלא מנע מראש ממשלתה שינזו אבה, לייצר הגבלות על פעילות האוכלוסייה, לערוך בדיקות או לנקוט בצעדים כלכליים שיטיבו עם אוכלוסייתה. אומנם, ניתן לטעון כי מאחורי אי ההגדרה היפנית של המצב עומד שיקול כלכלי בדמות קיומה של האולימפיאדה בקיץ אך הוא גם הולך יד ביד עם פילוסופיה ודרך החיים במזרח הרואה בהכנסתן של תופעות תחת הגדרות כמה שמצמצם את האפשרות לפעול מולן.

לקרוא לילד בשמו

“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה” (בראשית ב’). הנטייה של האנושות להגדיר באמצעות השפה את שלל התופעות, כך יעידו חכמי המזרח, מצמצמת את יכולתנו להתבונן בהם ובכך גם טמונה החולשה האנושית. ג’ואנג דזה, הפילוסוף הסיני הדאואיסטי טען כי המילים קיימות עבור המשמעות אך מרגע שהבנו את המשמעות ניתן לזנוח את המילים ואת ההגדרות. השפה האנושית היא מכשול בהבנת הדרך שיש ללכת בה, בהבנת ה”איך”. ואכן, בסין, בטאיוואן וביפן עסוקים לא ב”מה” אלא ב”איך” כל אחת בדרכה אם על ידי קיומו של סגר ובידוד חברתי, אם על ידי הרחבת הבדיקות, מתן הקלות כלכליות ובניית בתי חולים ייעודיים.

הדרך היא החשובה

ה”איך” אומץ בהמשך גם על ידי מדינות המערב אם כי חלקן עשו זאת באיחור ניכר. תרבות המזרח מדגישה את הדרך, ה”דאו” בסינית או ה”דו” ביפנית. הדרך (ה”איך”) היא החשובה.  גם החכם הסיני קונפוציוס התייחס לדרך בה על האדם לנהוג בהדגישו את ה”הדהוד” שיש ביחסים בין האנושות והטבע בין אדם לחברו, בין אדם ומשפחתו ובין אדם ומנהיגיו. ה”איך” גרס קונפוציוס הוא בהפנמת יחסים אלו שיהדהדו במעגלים רחבים לעולם כולו. והאין זה מה שמתרחש עכשיו?

אחד מול רבים

אבן יסוד נוספת שמבדילה בין המזרח והמערב היא החתירה של הראשונים להרמוניה ומכאן קידושו של ערך הקולקטיביות אל מול החתירה של האחרונים לאינידיבידואליזם ומכאן קידושו של הקונפליקט. המערב, שחרט על דגלו ערכים ליברליים של חירות הפרט לא מיהר לייצר צעדים שהייתה בהם פגיעה בחירויות אלו. האינדיבידואליזם שקנה לו אחיזה במערב, ניכר היטב גם במשבר זה, למשל בהתמהמהותם של תושבי איטליה לאמץ את הנחיות ממשלתם, מה שהביא להכפלה ושילוש של מספר הנדבקים ולצדם מספר הקורבנות שהלך וגדל.

גם קולם של מנהיגי צרפת וספרד נשמע מהוסס בתחילה ועתה הם מתמודדים עם היקפי הידבקות קשים ומאיימים. המשמעת הקולקטיבית שהפגינו תושבי ארצות המזרח לא הייתה רק פרי של משטרים ריכוזיים כמו בסין אלא גם של מדינות אחרות במזרח אסיה וייצגה תפיסה תרבותית שאיפשרה השתת נורמות התנהגות והנחיות שלעיניים מערביות הייתה כמעט בלתי נתפסת. הקולקטיביזם, הוא זה שהביא במזרח להתפרצות המגיפה כי בלם את כוחו של הרופא הסיני שגילה את הנגיף למחות ולהסב את תשומת הלב הציבורית לקולו הבודד. אך, כשהתברר שאכן יש סכנה שהנגיף יהפוך למגיפה ונוצרה ההבנה לפוטנציאל ההידבקות המהיר שנושא בחובו הפך הקולקטיביזם ליתרון שאיחד בין חלקיו של העם וסייע בהקטנה עד לממדים אפסיים (בסין) את היקפה של המגיפה.

ה”מה” של המערב מול ה”מה” של המזרח

ומה לגבי המזור? כרגע עובדים בכל פינה בעולם על ייצור תרופה וחיסון לנגיף. בינתיים ההנחיות הן בידוד ושמירת מרחק זה מזה. הנחיה זו של יצירת מרחב אישי מתכתבת אף היא עם תרבויות המזרח. חכמי המזרח שנקודת מבטם התגבשה כתוצאה מהתבוננות בטבע ומהלכיו עקבו אחר זרימתם של מים והגיעו למסקנה כי כוחו של נוזל החיים נובע מיכולתו לעקוף מכשולים הנקרים בדרכו ולחלחל דרך חללים ונקבים פנויים במרוצתו. המרחב האישי שנוצר בינינו הוא מה שיאפשר ככל הנראה, לחיים לחלחל ולפעפע.

ביפנית מכנים את המרווח הזה מה (ma) שמשמעו הרווח, הריק בין הדברים. ניתן לראות זאת ביפן במרווח ששומרים האנשים הקדים זה לזה, בשירת ההייקו היפנית, שמייצגת שיר עם מספר מילים קבוע ומצומצם ובמחצלות הטאטאמי בבתים שגודלן נמדד ביחידות מידה ששמן ma. זהו הסוד של הקיום האנושי המצומצם בתוך גבולות מעניקי מרחב.

הסימנית המייצגת את המרווח (間) בנויה משני שערים כשבתווך מאיר אור היום. היא משמשת להגדרה של גם של זמן וגם של מרחב וככל הנראה כאן נעוץ ההבדל בין ה”מה” המערבי המחפש הגדרות ובין ה-ma של תרבויות המזרח המאפשר חלל ומרחב.  זהו הסוד הגדול. עלינו לייצר את המרווח בזמן ובמרחב הנכונים לו ולאפשר לאור היום לחדור את החשיכה ולהאיר את העולם.