“טוקיו עם ילדים” או “טוקיו משפחתית”?

פעם אחת לפני שנים רבות, כך מתחילים בדרך כלל רב סיפורי האגדות. ובפעם הזו, שאני רוצה לספר לכם עליה ביקרנו שני הורים והזאטוטים שלהם במקום שנראה קסום עם טירות, כרכרות ואווירה מהפנטת. המקום הזה, המכונה יורודיסני הפך לסיוט עם תורים בני המתנה של שעות. עד שכבר עמדנו לעלות על המתקן הנכסף הודיע אחד הזאטוטים שהוא ממש חייב בלי שום שיהוי נוסף להגיע בדחיפות לשירותים. (למתעניינים- היה לו מספר 2).

דיסני, האיש המקום והאגדה

כדי לסבר את האוזן הזאטוטים מהסיפור הקודם בגרו והפכו לבני נוער עתירי הורמונים ואליהם נוספה זאטוטית חדשה ומלאת אנרגיה. חלק מהאתגרים בטיול שלנו היו לשלב בין הטעמים של הבוגרים לטעמה של הזאטוטית ולא לשכוח אותנו, הקשישים בדרך…

טוקיו קיבלה אותנו כהרגלה בעוצמה רבה, כמעט משתקת. כזו שצריך להתרגל אליה, לקצב האדיר שלה ולפעמים לעצור, לקחת נשימה כדי לא להסתחרר. הדור הצעיר בדיוק כמונו, אהב את טוקיו והתמסר אליה ואל שגיונותיה. לדעתי, גם כיום ולמרות חלוף הזמן הם עדיין מעכלים את שאון העיר ואת החוויות המאוד שונות שהיו לה להציע.

ישנים בטוקיו או במילה אחת קומאגומה

אז איפה ישנים בטוקיו? אחרי התלבטויות ואינספור שיטוטים ברחבי הבוקינג החלטנו לקבוע את מקום הלינה שלנו ב-Komagome שנמצאת באיזור טושימה בצפונה של העיר טוקיו. התמקמנו בבית נקי אך צר בשכונת מגורים מקסימה ושקטה. באחת הפכנו לחלק מדייריה של טוקיו. הבית אפשר לנו חופש, ארוחות בוקר משפחתיות ואווירה שכונתית נעימה כמו גם היכולת להיות כולנו ביחד תחת קורת גג אחת. (בעיה שעשויה להתעורר כשלנים בבית הזה היא שייכותו לחברה המשכירה אותו באמצעות הבוקינג. מכאן שהכל נעשה ב”שלט רחוק” ללא יחסי קירבה הנוצרים לא אחת בין בעל הבית לאורחיו.)

קומאגומה היא פרבר בשוליה של העיר. היא ממוקמת על על ציר הרכבת המעגלית של טוקיו שנקרא Yamanote line. לכן ניתן לנוע ממנה בקלות בין כל נקודות העניין המרכזיות בעיר. חשוב לדעת כי בעלי jr pass אף יכולים לנסוע בקו זה של הרכבת ללא תשלום. (פרטים נוספים על תכנון טיול ביפן ומה צריך לדעת לפני הנסיעה אפשר לקרוא כאן.) בקרבת הבית שלנו שכנו שתי מסעדות. האחת מסעדה שהתמחתה במאכלי טופו והשנייה מסעדה איטלקית עם אוכל מדהים (לא זול) שהיוותה חלופה להתמודדות היומיומית של הדור הצעיר עם האוכל היפני. את ארוחות הבוקר ערכנו בביתנו הקט אחרי שגילינו מאפיה של לחמים מצוינים בתחנת הרכבת של קומאגומה.מדי פעם, פינקנו את עצמנו בארוחה ב Denny’s דיינרס הצמוד לתחנת הרכבת. יש במקום שידוך כמעט בלתי אפשרי שעבד היטב בין מאכלים יפניים מסורתיים ולצידן ארוחות בוקר, צהריים וערב מערביות.

גן Rikugien בקומאגומה

אבל כל אלו הם כאין וכאפס לפנינה ירוקה ששכנה מרחק הליכה קצר מהבית שלנו. גן Rikugien הוא אחד הגנים המרהיבים שיש לטוקיו להציע. אנחנו הגענו אליו כשבחוץ מטפטף הגשם. ישבנו בבית התה שיש במקום. שתינו והבטנו במשחק שעורכות טיפות המים עם האגמים שבגן על העצים והצמחים שנצבעו בירוק זוהר במיוחד עבורנו. “גן שש הפואמות”, כך שמו של הגן בעברית, הוא חגיגה של צבע כל השנה. בחודשי האביב והסתיו הוא נפתח גם בשעות הערב ופרחי הדובדבן (באביב) או עלי השלכת (בסתיו) מוארים באור יקרות. חוויה של ממש. (למידע נוסף על הגן כאן).

שיבאמטה, “טוקיו של מטה”

לטוקיו יש פנים רבות וזה סוד הקסם שלה. בחלקים מסוימים שלה מתהדרת העיר בבנייה מודרנית המתנשאת אלי שמים, בחדשנות ובקצב מהיר ותוסס. יש לה גם חלקים אחרים, שמחזירים את המבקר באחת אל העבר. הוא יכול לדמיין תוך שיטוט בסימטאות הקטנות את טוקיו העתיקה, שכונתה “אדו” ולראות לנגד עיניו את יפן המסורתית והאחרת.

כזו היא שיבאמטה, הנמצאת במזרחה של טוקיו וכל כולה קסם מן העבר. לא תראו שם מוניומנטים גדולים, או בתי משרדים וגורדי שחקים. יש בה רחוב קניות קטן ומרכזי עם חנויות קטנות המציעות את מרכולתן. מי שישוטט בחלקים אלו של העיר יחוש ברחובות המרגיעים את שאונה של טוקיו המודרנית ומחברים אותנו במנהרת הזמן לעברה.

שיבאמטה, מתגאה בהיותה עיר המוצא של סידרה פופולרית שחרכה את המסך היפני בין השנים 1969-1995 וגיבורה tora-san מונצח בפסלים ומזכרות הנמכרות ברחובותיה.

רחובה הראשי הסמוך לתחנת הרכבת שמר על הצביון המסורתי. כך נראה למי שצופה בחזיתות החנויות הקטנות שלא השתנו והשתמרו באופן מעורר פליאה.

הגענו אליה בשעת צהרים ואכלנו במסעדת טוראיה הנמצאת ברחוב הראשי. רבים גדשו בשעה זו את המסעדה וכך מצאנו עצמנו יושבים בחלקה של המסעדה שמיועד ליפנים בשל הישיבה המסורתית על הרצפה. אז אם אתם בסביבה והחלטתם לאכול במסעדה הנעימה הזו אני ממליצה לבקש מראש לשבת בדרך היפנית. המלצרית, אומנם התנצלה עמוקות על סידור הישיבה אבל אני שמחתי לגלות שהילדים שלי חווים את יפן באופן בלתי אמצעי (דרך הישבן) ונהנים אגב כך מארוחת אטריות סובה משובחת.

מקדש אחד, שני גנים ותה ירוק

המקדש של שיבאמטה Taishkuten נמצא בקצהו של הרחוב הראשי. הוא איפשר לכולנו לחלוץ נעליים ולפסוע יחפים על גשרוני עץ שסבבו מסביבו ואפשרו לנו לצפות בגילופי עץ מדהימים המקשטים אותו.

הלכנו יחפים על הגשרונים לעבר הגן הקטן של המקדש, גן של יופי ושלווה שגרר קריאות התפעמות מהדור הצעיר. מסביב לגן יש ספסלים המאפשרים לצפות בו קמעה.

בסמוך למקדש הלכנו מרחק קצר עד לבית סוחרים Yamamoto-tei מתקופת אדו וראינו את הבית העתיק מבפנים. ביתו של הסוחר מתהדר אף הוא בגן ובאפשרות לשבת ולשתות תה ירוק (הדור הצעיר לא אהב) וממתק יפני. פעילות נוספת שרצינו שלא הספקנו לעשות היא להמשיך לגדת הנהר לחצות אותו ולשוב בסירה-Yagiri No Watashi. את זה נשאיר כנראה לפעם הבאה…. אין ספק כי מי שיבקר את שיבאמטה יקבל פיסה מהעבר של העיר ויגלה את “טוקיו של מטה”. (על ימי ושעות פתיחה של כל מה שעברנו בשיבאמטה אפשר לקרוא כאן.)

גינזה,”טוקיו של מעלה”

טיול בגינזה הוא טיול ב”מנהטן” של טוקיו. זה רובע שמרכז פעילות מסחר ענפה, אופנה, מסעדות, שלל בתי קפה, מותגים מכל סוג אפשרי והרבה שיק הפזור בינות למאות החנויות הגודשות את הרובע. גינזה עטופה בבניינים מעניינים, בסגנון מערבי בארכיטקטורה מעניינת המושכת את העין ואת הלב. יצאנו ליום שכולו סטייל בין המבנים, כשהזאטוטית הקטנה מקבלת על עצמה לתעד כל מבנה מכל זווית אפשרית. בימי ראשון הופך רחובה הראשי של גינזה (Chuo Dori) למדרחוב. זה היום המומלץ בעיני לטייל במקום. אפשר לשוטט באופן חופשי מבלי שכלי הרכב הגודשים את הרחוב יפריעו לכם להנות מכל היוקרה שיש לגינזה להציע. ברחוב הראשי ניתן למצוא את בניין Wako, בניין השעון המפורסם שהוא סמלה של גינזה ובתוכו חנויות תכשיטים, שעונים ושוקולדים מעוצבים.

ממול שוכן בניין חברת המכוניות ניסאן שם מציגה החברה את הצעקה האחרונה בכל מה שקשור למכוניות החברה. הדור הצעיר התרשם ממכונית הספורט באדום בוהק ששכנה בתצוגה. עלינו לקומה השנייה שם שוכן בית קפה נחמד. קיבלנו כל אחד כוס קפה או שוקו עם ציור תמונתו האישית והבטנו אל הרחוב ההומה.

Mitsukoshi ללא קושי

לאחר מכן סרנו לביקור בחנות הכלבו Mitsukoshi, שהיא רשת חנויות הכלבו הוותיקה ביותר ביפן שנוסדה ב-1673. ביקור בבתי כלבו ביפן הוא חוויה סוציולוגית- אנתרופולוגית וקולינרית בפני עצמה. למי שכרגע מדמיין חנויות כלבו מעופשות עם ריח של שנות השבעים, זה ממש לא זה! שווה להיכנס ולו פעם אחת על מנת להבין שחנות כלבו ביפן היא עולם בפני עצמו. עולם המכיל עשרות מוצרים, פריטי לבוש ובמקרה של Mitsukoshi גם גן עם בית קפה קטן ומקדש בזעיר אנפין בקומה התשיעית. מה שהיה מרתק במיוחד הן קומות האוכל בקומות התחתונות שהכילו אוכל מכל הסוגים, בכל הצבעים ובשלל עטיפות.

זהו מעין שוק של מזון משובח שניתן לאכול במקום.לחילופין אפשר להתבונן בהשתאות במוכרים כשהם אורזים אותו בעטיפות מיוחדות וצבעוניות. הרי ידוע כי ליפנים חיבה מיוחדת גם לקנקן ולא רק למה שבתוכו. אחרי שהשבנו את רוחנו ובטננו המשכנו לכיוון תיאטרון הקבוקי שנקרא “קבוקיזה” הנמצא בסמוך. התיאטרון נוסד עוד בימי שלטונו של הקיסר מייג’י ושופץ לאחרונה ב-2010.

למה דווקא בניינים בגינזה?

אז למה דווקא בניינים בגינזה? כי ברובע זה נבנה בית הדירות הישן ביותר בטוקיו ב-1932 ומאז התפתחה גינזה והפכה לרובע עם אמירה אורבנית מרשימה. חוץ מהמבנים המזוהים עמה אנחנו מצאנו שלל בניינים מפוארים. הבניין של חברת האופנה Bvlgary שדמותו של נחש מתפתלת לכל אורכו או הבניין הלבן והמרשים של louis Vuitton.

גילינו עוד ועוד מבנים כשראשנו נישא אל על ואנו מתרשמים הן מחיצוניותם והן מחלונות הראווה המרשימים שהם מציגים לעוברים ולשבים. לסיום הביקור ברובע האלגנטי של גינזה היה צורך להשקיף על כל הטוב הזה מלמעלה. עלינו לקומת הגג בקומפלקס הקניות Ginza Six הנמצא בסמוך. המאפשרת תצפית וכוללת גן קטן ונחמד. קיבלנו את זווית הראיה הטובה ביותר כשהדור הצעיר מנציח את כל הסטייל הזה בשלל תמונות סלפי למזכרת.

שינג’וקו של יום ושינג’וקו של לילה

נראה לי שאם תשאלו כל יפני היכן פועם הלב של טוקיו הוא יצביע על שינג’וקו. אם אפשר היה לתעד את קריאות ההפתעה וההלם של שני הבוגרים שלי כשיצאנו מתחנת הרכבת של שינג’וקו אל הרחובות ההומים, המלאים באורות ניאון כשטוקיו מכה בהם במלוא עוצמתה…

אולי היו אלה הלמות צעדיהם של המוני האנשים שגדשו את הרחובות באחת, או המוזיקה שבקעה ממאות החנויות הפרושות לאורך הרחובות. יתכן שהיו אלה הצבעים, האורות, הזרקורים, המבנים, הריחות. ואולי כל אלו יחדיו התנקזו לחדרי הלב מלאי העוצמה של טוקיו. אין ספק שהיה זה מפגש חזק שלא הותיר את הדור הצעיר, זה שלפעמים לא טורח להסיר עיניו ממכשיר הפלאפון, אדיש.

שינג’וקו של יום

יש הבדל בין שינג’וקו של היום שבה אפשר להסתובב בנינוחות מה ובין שינג’וקו של הלילה ההופכת פראית, מושכת ומסחררת. שינג’וקו של היום והלילה הוא ההבדל בין לב פועם בשמחה בבוקר להלמות הלב בערבו של יום. בבוקר אפשר להתרשם מהגנים המרהיבים המרוכזים בפארק רחב הידיים Shinjuku Gyoen. זה פארק המכיל מספר גנים יפני, אנגלי וצרפתי וניתן לברוח אליו מהמולת העיר. בתקופת הסתיו ניתן להבחין בעלי השלכת ובאביב בפריחת עלי הדובדבן. יחסית לגנים אחרים בטוקיו נמשכת פריחתם זמן רב יותר עד סוף חודש אפריל.

אפשר גם לצפות בתצפית חינמית על טוקיו בטיפוס לקומה ה-45 בבניין המטרופוליטן הנמצא בשינג’וקו ומתנשא לגובה 243 מטרים. אם חשקה נפשכם בביקור שימו לב כי קו Odeo של הרכבת התחתית מביא אתכם לתחנת Tocho-Mae הנמצאת בבסיסו של הבניין. בשינג’וקו אפשר ללכת גם למוזיאון הסמוראים באיזור קבוקיצ’ו שמציג לקהל הרחב ובאופן פופולרי את מורשת הסמוראים. תוכלו להסתובב בעצמכם או להצטרף לסיור קבוצתי ולחלום שאתם סמוראים לשעה קלה אם תעטו על עצמכם בגדי הסמוראים שיש במקום. כל שעה עגולה יש שחקן מטעם המוזיאון המציג שליטה בחרבות אותן הוא מנפנף הלוך ושוב לקולם המשתאה של באי המוזיאון.

שינג’וקו של לילה

אנחנו הגענו לשינג’וקו בלילה והיא קיבלה אותנו בהתלהבות, כולה נוצצת עטויה גלימת אורות ניאון. הכוונה הייתה לסעוד את נפשנו במסעדת Alice שנמצאת באיזור קבוקיצ’ו. זהו אזור שוקק ברים, מתחמי בילוי ומאות אנשים מכל הגילאים והמינים. אזור זה נחשב לאזור “האורות האדומים” של טוקיו. עדיין, מכיוון שדברים אינם נעשים בפרהסיה בתרבות היפנית לא תבחינו כמעט בעובדה זו. אליס היא מסעדת קונספט (מעט יקרה) שכל כולה ארץ פלאות. השולחנות מצוירים כקלפי משחק, עם מראות ושיחים קטנים של מבוכי טירות החוצצים בין השולחנות. המלצרים והמלצריות נראים אף הם כאילו הגיחו לשנייה מסיפור האגדה.

מסעדות אלו הן הזדמנות לחשוף את ה”טרפת” של טוקיו, המתבטאת בהערצה וברדיפה אחרי כל מה שילדותי, קסום ומעורר געגוע. אבל… אנחנו לא זכינו להיכנס לארץ הפלאות כי לא הזמנו מקום מראש וזה היה ממש חבל. טלפון קטן (מופיע באתר) והיינו הופכים לאגדה. במקום זה, הלכנו למסעדת סושי מדהימה בשם Ougisushi. שם ליהטטו שלושה שפים מבוגרים וחמורי סבר, שעשו נפלאות עם חתיכות הדג והאורז שהיו מונחות לפניהם.

המסעדה זכתה אצלנו לכינוי “מסעדת הקשישים”. קצת מוזר להמליץ על מסעדת סושי בעיר בה יש אלפי מסעדות כאלו. אבל במקרה הזה לא תתאכזבו. להיפך, תיהנו מארוחה מושלמת ומוקפדת עד הסוף.

כמה זמן אפשר לשחק מול מכונה?

שוטטנו ברחובות הסמוכים למסעדה העמוסים בחנויות עם מכונות משחק. מה ששבה כמובן את ה”דור הצעיר” היה המכונות שהציעו לשלוף בובות בשלל גוונים, צבעים ופרווה. זאת, תמורת עוד ועוד מטבעות כסף שנכנסו ללוע הרעב שלהן שלא תמיד סיפק את הסחורה.

הזאטוטית זכתה במגוון של בובות והותירה אותנו במקום לעוד שעות רבות. בהמשך גדשו בעלי הפרווה את המזוודות שלנו, עד אפס מקום.

רוצים עוד קצת טוקיו? מזמינה אתכם לקרוא על טוקיו מחוץ למסלול המוכר ועל שכונה היפסטרית בטוקיו, שימוקיטאזווה.

עוד על מקומות אהובים בטוקיו וקיוטו בבלוג “החיים סילאן”.